ב-1909 פורסם המחזה הנהר השחור/נהר הוופר, שהוצג בתאטרון הלאומי הגרמני ב-1919 וב-1927. שנתיים מאוחר יותר, ב-1911 ראה אור קובץ שיריה הפלאים שלי ואלזה זוכה להכרה ונמנית עם היוצרים הבולטים בזרם האקספרסיוניסטי הגרמני.

ב-1912 התגרשה מגיאורג לוין, והתוודעה אל המשורר והרופא הגרמני דוקטור גוטפריד בן.

ב-1913 רואה אור קובץ שיריה בלדות עבריות.

ב-1914 רואה אור ספרה הנסיך יוסוף מתבי, המאחד בתוכו תרבויות, דתות ועמים. יוסוף הנסיך, לא תמיד זוכה להכרה בערכו מצד העולם, אך יודע תמיד מי הוא ומה הוא יכול להיות, בדמיון ובמעש כאחד, ומגלם את משאלות ליבה של אלזה.

ב-1919 ראה אור הרומן "המאליק".

ב-1921 ראה אור "עושה הפלאות מברצלונה".

ב-1924 תכננה אלזה לנסוע לחנוכת האוניברסיטה העברית בירושלים. הנסיעה נדחית עקב החמרה במצב בריאותו של בנה פאול. מקץ שלוש שנים נפטר פאול משחפת.

ב-1932 זוכה אלזה בפרס פון-קלייסט לשירה יחד עם הסופר הלאומני ריכרד בילינגר. בשנה זו רואים אור הספר קונצרט והמחזה ארתור ארונימוס ואבותיו.

בשנים אלה זוכה אלזה לסקר־שילר להערכה והערצה מצד אמנים רבים ותופסת מקום מרכזי בקרב קהילת האמנים בברלין. שיריה רואים אור בכתבי עת ואנתולוגיות, ציירים מציירים את דיוקנה והיא קוראת משיריה ברחבי העולם דובר הגרמנית בפראג, בוינה, בציריך ובערים רבות בגרמניה.

באפריל 1933, בורחת אלזה לציריך לאחר, שהותקפה בעיתונות ואף הוכתה ברחוב על ידי חבורת בריונים נאצים. בשנה זו החל מאבקה הארוך בניסיון להאריך את שהותה בשווייץ עד יעבור זעם. מצבה החומרי נעשה קשה מיום ליום, ואשרת השהייה שלה פגה. היא נעזרה בעורך דין יהודי-שווייצרי בשם אמיל ראז, שפועל למענה כמה שנים מול הרשויות. בתקופה זו היא כותבת לראז מכתבים, הנעים בין קטעים, שבהם היא מסבירה בלשון בהירה וצלולה את סבך הצרות הבירוקרטיות והכלכליות שלה, ובין קטעי טקסט פרועים יותר, במיטב הסגנון התוסס שלה. ברבים מן המכתבים הוסיפה איורים. נראה, שבמכתבים אלה כותבת אלזה לסקר־שילר קטעים ממחזה חייה, ומטשטשת את קווי הגבול בין מציאות ודמיון.

ב-1934 יוצאת לסקר־שילר למסעה הראשון לפלשתינה (ארץ ישראל). עם הגעתה לארץ היא עורכת ערב קריאה מיצירותיה בתאטרון הבימה בתל אביב, בו היא קוראת תשעה משיריה התנכיים. תיאור ערב הקריאה מופיע בספרה ארץ העברים.

ב-1936 הוצג המחזה ארתור ארונימוס ואבותיו בציריך בנוכחותה.

ב-1937 שוב יוצאת אלזה למסע לפלשתינה, בציריך בשנה זו רואה אור ספרה ארץ העברים אצל המו''ל אמיל אופרכט, שתמך בסופרים גולים מגרמניה. ספר זה הוא מסע רוחני-מיסטי בארץ אבותיה המדומיינת.

ב-1939 יוצאת למסעה השלישי לפלשתינה. היא ניסתה להשיג אשרה לשוב לשוויץ אך נענתה בסירוב. כך, נאלצת אלזה להישאר בירושלים, בה היא חיה בשש שנותיה האחרונות.

את המחזה אניואני מתחילה לסקר־שילר לכתוב ב-1941-1942. מחזה זה נועד להיות חלק מספר פלשתינה השני, שהוא מעין המשך לארץ העברים. המחזה אניואני מתרחש בגיא בן-הינום ובבית טיכו בירושלים.

ספרה האחרון פסנתרי הכחול רואה אור בירושלים ב-1943.

אלזה נפטרה בירושלים ב-1945, בדלות, בודדה ועל סף טירוף.

על קברה, בהר הזיתים, קרא ש"י עגנון קדיש.