ארבע שנים לפני סיומן של מלחמת העולם השנייה והשואה, מזמנת אלזה לסקר-שילר לצוותא אחת ביצירתה המיטלטלת בין פנטסמגוריה סוריאליסטית לדרמה פוליטית לגיא בן הינום בירושלים– העיר שהיוותה לגבי המשוררת הדגולה בת ה-71, המרוששת והזרה מבחינה לשונית ומנטלית, גיהינום אישי יומיומי בשנות חייה האחרונות והמיוסרות –בליל של דמויות, "פסטיש" שהיום היינו מכנים אותו "פוסט-מודרני". הוא מורכב מלבד  המופע העצמי שלה, ממלכי התנ"ך שאול, דוד, שלמה והבעל האלילי; מגיבורי פאוסט של גתה הכוללים חוץ מפאוסט ומפיסטו, בין היתר, גם את הסרסורית מרתה שוורטלייןומהוליווד – מזמינה אלזה לסקר-שילר לתמהיל הטקסטואלי-בימתי הססגוני שלה את הבמאי הידוע מקס ריינהרדט לביים את המחזה שבתוך המחזה, ויחד אתו "מגיעה" שלישיית המצחיקנים של שנות ה-30 וה-40 המוקדמות במאה שעברה – האחים ריץ; ומירושלים – זוכה להיכלל במחזה  ה...דחליל מגנו של דוקטור טיכו- רופא העיניים הידוע  – המחזר אחרי המשוררת ומבין בשירתה הרבה יותר ממבקריה, שאחד מהם גרשון סווט, עורך "הארץ", מועלה לבמת החיזיון בעודו יושב בקהל הקריאה הראשונה ומפיסטו מארח על שולחנו את ההנהגה הנאצית, שבאה לכבוש גם את השאול - היטלר, גרינג, גבלס, הס, בלדור פון שירך ורוברט ליי - ולא על ידי מלאך ולא שרף, אלא דווקא הוא עצמו, השטן, הרוע הקלאסי בהתגלמותו, זה שהסגיר לידי היטלר את “כהן הקטן" (כינוי אנטישמי ליהודי), מפקיד את עצמו – מתוך זעזוע על הוולגריות וחוסר האנושיות של אורחיו - על הטבעת הרוצחים על גייסותיהם בים של לבה רותחת, כשהם עדיין זועקים "הייל היטלר", זאת בשעה שהמשוררת עצמה גוזרת על עצמה מיתה בסוף המחזה, שבפועל תתרחש רק ארבע שנים לאחר מכן, בינואר 1945, השנה בה יבוא גם הקץ האמיתי על הרייך בן אלף השנים.